ניר חכם בלוג אישי

אחת המניעות האם לפעול במציאות היא הדאגה לכמה אנשים יגיע המסר שלי, הבשורה שלי, התובנה שלי. בכלל, מה הטעם לפעול במציאות אם רק מעטים טועמים מהאור המיוחד שלנו. לשם מה להשקיע את כל המאמץ הכרוך בכך.  בשיחה עם חבר יקר ואהוב, יצחק, הגענו להבנה שמספיק שפועלתנו תשפיע לנפש אחת הכל היה שווה. התולדות הנובעות ממעשינו ופעולותינו מתגלגלות הלאה והלאה עד אינסוף. תחשבו לרגע, אם נתנו זוית ראיה אחרת שגרמה למישהו לראות את חייו וקורותיו באור חדש מה הייתה המשמעות עבורו, עבור האנשים שסובבים אותו. וכך במעגלים, כמו אדוות על פני מאגר מים חיים ושוקקים. מוטלת עלינו זכות וחובה לשתף, לחלוק ולהאיר לנשמות אחרות כדי שגם הן ימצאו בכך מזור ומאור במסע חייהן. גם אם זה לנפש אחת. ממנה זה כבר יתגלגל הלאה והלאה...

לפעמים אתה גר במקום שנים. הולך בדרך קבועה למקומות שאתה צריך. ואז, בדיוק ביום שאתה עוזב אתה מגלה דרך קיצור שתמיד חלפת על פניה ולא ידעת על קיומה. אתה עלול לחשוב ולהרגיש "איזה טמבל הייתי" אך למען האמת אם היית הולך בדרך הקיצור לא היית פוגש את האנשים שפגשת, את העצים והשדרות, את הפתקים הטועים הזרוקים בדרך וכל המסע היה נראה אחרת.  יש כל מיני דרכים להסתכל על הדרך. "הדרך חכמה מההולכים בה" אומרים וכך זה באמת. הפסיעות שלנו בנתיבים בהם אנחנו הולכים הם בדיוק הפסיעות אותם אנו אמורים לפסוע. אם מתישהו מתגלה דרך חדשה, היא התגלתה עבורנו בדיוק בזמן הנכון לנו. אז אם אתם בדרך, המשיכו לצעוד בה. רק שימו לב אם מתגלה לה דרך חדשה הגיעה זמנה. 

 אהבתי אותו מאוד.  הייתה לו יכולת להגיד את הדברים בכנות ופשטות כובשת. מעת לעת אני נזכר בו ואיך הספקתי להגיד לו לפני מותו שאהבנו אותו מאוד. אתם בטח שואלים " מי זה ? מי זה?" אך אני מרגיש מחויב לו גם לאחר מותו. שדבריו ישארו איתי. באחת השיחות הפתוחות שלנו במשרדו המבולגן, הוא נשען לאחור על כסאו ואמר שהוא יכול היה להיות כנר גדול. כמה גדול? מאוד גדול.  אחד שיכול לעמוד על הבמות הגדולות ביותר בעולם, ולאות חיזוק נדמה לי שהזכיר שמות של חברים שהלכו איתו דרך והגיעו למקום בו ניצב חלומו. יש משהו עצוב באדם שהיה הצלחה גדולה, מוערכת ואף נערצת אך לא בנתיב בו היה ליבו. כורח החיים ומשאם מאלץ רבים לסטות מהנתיב עם הלב ולבחור בברירות מחדל עבורם לכן אני בוחר לאוהב בעוצמה יתרה את בחירתם. קריאת הלב לעולם אינה דועכת ותמיד היא ממשיכה להדהד בעוצמה. היא מתעצמת כששעון החול של אדם הולך ומתקדם הולך ומצטמצם. הד חלום הלב מתגבש עם השנים והופך להיות מחלום לעתיד לחלום שפוספס ובעיקר לחיים שפוספסו. כשאני נזכר בו ברגע הוידוי אני נמבין שזה מה שהוא רצה להגיד לי. "אל תפספס את חייך ואת החלומות שלך.  אל תיהיה כמוני ס

המרוץ המשוגע של השנים האחרונות אחרי כסף, אחרי שיש מזהב בריצפה אחרי פורטופוליו נכסים ופיזור השקעות בעולם הגיע לקצה. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים. הים, ההליכה בשדה, בקשת משאלה מכוכב, לצעוק לחבר מהחלון "יאנוש, תביא כדור, הולכים למגרש", לאסוף קרשים למדורה ולחכות שעה לקפה על הגחלים, הכל יחזור. האנושות לחצה בהליכון על כפתור המהירות הכי גבוה אך גם נשארה במקום וגם איבדה מכל כוחותיה. איך החלפנו את הדברים הפשוטים ברדיפה אחרי תעתועים של הדמיון החמקמק? איך ויתרנו על אוצרות הנפש האמיתים שהיו לנו ביד. איך ויתרנו על עצמנו?  דווקא עכשיו, זה הזמן להעלות ממעמקי הזכרון את הדברים שבאמת עשו לנו טוב. גם הם רוצים לחזור לחיינו. בקרוב, שובם של הדברים הפשוטים.

 חשבתי שנכון יהיה להתחיל בסיפור אמיתי. שמו היה הרב חיים חדייר זצ"ל והוא באמת היה צדיק. גם אם אינכם אנשים מאמינים סביר להניח שאם הייתם פוגשים בו מיד הייתם מרגישים שאיש אלוהים הוא. במו עיני ראיתי איך בשעת ירי  של עשרות סוכריות על מתפללים כולן חלפו מעל לראשו מכוסה התלית הלבנה כשמבטו שקוע בסידור העתיק שבידיו. מעת לעת היה מסיט את מבטו מספר התפילה ואני המתנתי רק כדי שמבטינו יצטלבו לרגע של קדושה. כשהיה חוזר מבית הכנסת, עטוף תלית בשבת, לא היה מוסט מבטו לעבר הרכבים הנוסעים לים או לעבר העוברים ושבים בנימה כעוסה. פשוט היה מתהלך לו בתוך שובל של אמונה וטוהר בעיר טובה עם אנשים רגילים. לאחר שנים שאלתי את עצמי למה הוא לא בחר לגור בעיר ובה אנשים כמותו? כך היה לו קל יותר. היה מרגיש וחש ביתר שאת את אלומות אור השכינה המלטף. בשיחותיי עם עצמי הגענו להחלטה פה אחד שהוא דווקא בחר לחיות עם אנשים שאינם כמותו כדי להשפיע עליהם. האנשים היו צריכים אותו. את נקיותו, חוכמתו וקדושתו. הבחירה הקלה היתה להיות עם אנשים כמותו אך למי כבר אתה יכול לתת משהו אם כולם כמוך? העבודה האמיתית נמצאת מחוץ לאזור הנוחות שלנו, שם אולי

 אני גר בגבעת שמואל. הליכה קצבית של כמה דקות, חציית גשר להולכי רגל ואני נמצא במציאות אחרת. מסע בזמן ובמקום. תנועת האנשים המהירה והעמוסה, בגדיהם, שדרות המסחר הססגוניות והסימטאות מלאי החדרים לתלמוד תורה של החסידויות הרבות. המודעות הייחודיות בכל פינה והצפיפות האורבנית המאולתרת. פינות ממכר של אוכל שטייטלי בנקודות ידועות למדריכי הסיורים ובחורים צעירים לבושים במיטב החליפות המהוגנות והאיכותיות נראים בכל מקום. כובעים שונים המעידים על שייכות החצר החסידית וכל זה לצד רכבים חדישים שיצאו רק עכשיו ומעניקים הרגשה מרתקת המחברת עולמות וזמנים. וכך, בעודי נושם לתוכי את החוויה, אני נזכר בשיחה עם חבר חרדי, קרוב ואהוב לו פעם אמרתי "העולם החרדי מתרחק מהיהדות ומקצין" והוא, למרות אהבתו אלי מיהר להשיב "לא, העולם החילוני הוא זה שהתרחק מהיהדות". תשובתו מהדדת בי מאז. מי התרחק ממי? ומה צריך לעשות כדי שוב להתקרב? לחזור למי שהיינו פעם.  הרי בסוף אנחנו חלקים של אותו הגוף, של אותה נשמה. נשמת ישראל.